הגאולה הסופית

אליעזר ויזל היה ילד יהודי שנולד בעיירה קטנה ברומניה. "היית יוצא לרחוב ביום שבת והיית מרגיש ממש אווירה של שבת”, הוא תיאר את החברה השמרנית שבה הוא גדל.

אבל הכל השתנה עם פלישתם של הנאצים. אליעזר בן ה-15 ראה כיצד כל שכניו נלקחים: “אחד-אחד, כולם עברו ממולי... הם הלכו שחוחים, סחבו את מזוודותיהם - למעשה את כל חייהם, נטשו את בתיהם, את שנות ילדותם והתכווצו כמו כלבים מוכים.”

תוך זמן קצר, גם משפחתו של אליעזר הייתה שותפה לאותו גורל. בהגעתם לאושוויץ, אליעזר הוכרח להיפרד מאמו ומאחותו, ומעולם לא זכה לראותן שוב. הוא ואביו התמודדו עם עבודת הפרך המתישה במחנה העבודה, באפיסת כוחות בשל הרעב וההכאות התדירות. אליעזר ראה כיצד אביו הלך ודאך ולבסוף נפטר, בעוד שהוא עומד חסר אונים, מבלי יכולת לסייע לו. הוא נזכר: “כבר לא נשארו לי דמעות.”¹

כל יהודי מודע למורשת רדיפה זו - לא רק בתקופת השואה, אלא גם באלפי השנים שקדמו לה.

חדשות טובות ליהודים

דניאל היה נחוש בדעתו לקבל תשובות. נבואתו של ירמיהו הייתה חד משמעית: עם ישראל יוגלה לבבל ויחזור לארצו שבעים שנים מאוחר יותר (ירמיהו כ”ט 10). דניאל חשש שמא חטאיהם של בני ישראל היו כה חמורים שאלוהים ידחה את חזרתם. לכן, הוא התוודה על חטאי העם בתפילה נלהבת (דניאל ט' 4-19).

לפתע, המלאך גבריאל נגלה לדניאל וניחם אותו באשר לגורלה של ירושלים. הוא גילה לדניאל שעם ישראל יקבל מחילה באמצעות מָשִׁיחַ נָגִיד (דניאל ט’ 25).

המשיח ייכרת

כיצד ישיג המשיח את כל מה שנאמר עליו על ידי גבריאל? אלוהים רצה ללמד את עמו שסליחת החטאים אפשרית אך ורק במות החוטא או במותו של מחליף. הסיפור המקראי על עקדת יצחק ממחיש מצוין עיקרון זה. יצחק, בנו אהובו של אברהם, התבקש למות, אך ברגע האחרון אלוהים העניק איל שיוקרב במקומו.

באופן דומה, בני ישראל קיבלו מחילה באמצעות עבודת הקורבנות במקדש. החיות שהובאו כקורבן שימשו תמורה עבור האדם החוטא, וסימלו בכך את עבודת הכפרה שהמשיח היה עתיד לבצע (ראו ישעיהו נ”ג). על פי דניאל ט’ 26,27, “המשיח יִכָּרֵת" ו"יַשְׁבִּית זֶבַח וּמִנְחָה". ובכן, במותו, המשיח ייקח את מקומו של החוטא, ישים קץ לחטא ויביא צדק עולם.

התגשמות הנבואה

בואו נגלה יחד את מסגרת הזמן של נבואה זו.

מבחינת הזמן הנבואי, יום אחד שווה ערך לשנה ממשית (יחזקאל ד’ 6). אם כן, אזי 70 שבועות נבואיים שווים ל-490 ימים נבואיים, ובכך ל-490 שנים ממשיות. תקופה זו של 490 שנה מחולקת לשלושה חלקים: 1) שבעה שבועות או 49 שנים, 2) 62 שבועות או 434 שנים, 3) שבוע אחד או שבע שנים. 

נקודת ההתחלה של המסע הארוך של 490 שנה היא “מִן-מֹצָא דָבָר לְהָשִׁיב וְלִבְנוֹת יְרוּשָׁלִַם” (דניאל ט’ 25). רשיון אַרְתַּחְשַׁשְׂתָּא לבנייתה מחדש של ירושלים ניתן בשנת 457 לפנה”ס. 

התקופה הראשונה של 49 שנים מהווה תשובה ישירה לתפילתו של דניאל, שהרי היא מתייחסת לבנייתה מחדש של ירושלים (457-408 לפנה”ס, ראו עזרא ז’). 

התקופה השנייה של 434 שנים הצביעה על משיחתו של המשיח לתפקידו. “מִן מֹצָא דָבָר לְהָשִׁיב וְלִבְנוֹת יְרוּשָׁלִַם עַד מָשִׁיחַ נָגִיד - שָׁבֻעִים שִׁבְעָה וְשָׁבֻעִים שִׁשִּׁים וּשְׁנַיִם" (408 לפנה"ס - 27 לספירה; דניאל ט' 25). בדיוק במועד שנקבע, בשנת 27 לספירה, ישוע הלך ליוחנן בן זכריה הכהן למקווה המושלם (נהר הירדן) לְשֵׁם טבילתו. ביציאתו מן המים, בת קול מן השמים ויונה שריחפה מעליו איששו את משיחתו.

התקופה האחרונה של שבע השנים חותמת את הנבואה. באמצע תקופה זו של שבע שנים המשיח היה עתיד להיכרת. ובדיוק כפי שנובא, ישוע הומת על ידי החיילים הרומיים בחג הפסח בשנת 31 לספירה.

עם זאת, ישוע לא נשאר בקבר. הוא קם לתחייה (ישעיהו נ”ג 10). במחצית השנייה של השבוע הנבואי האחרון (31-34 לספירה), ישוע כרת ברית עם תלמידיו ובכך חתם את התקופה של 490 שנה. 

כפי שנבואה זו הפיחה תקווה ועידוד ביהודים שהוגלו בתקופתו של דניאל, כך היא מביאה חדשות טובות גם לנו היום: אלוהים אינו שוכח לרגע את עמו שנרמס ונדחק לשוליים. באהבתו הגדולה, הוא שלח לנו משיח וגואל המנחיל ניצחון כביר בתוך הסבל. 

בדומה לדניאל, גם אנו יכולים לשים את מבטחנו בנבואות המצביעות על המשיח ועל ביאתו במהרה בימינו. אם ברצונכם ללמוד יותר על נבואות תנ"כיות מדהימות אלו, נא ליצור קשר עמנו על סמך המידע הרשום בגב הדף.